פחדנות אמיצה

הרב אברהם ש. לוין

מזכ"ל קונגרס הרבנים 'פיקוח נפש'

 הבדיחה היהודית מספרת על בעל המתחבא מתחת לשולחן בביתו מאימת אשתו הרודפת אחריו ומטאטא בידה. "צא משם כבר, מוג-לב שכמוך", צועקת האישה, אך הבעל האומלל ממשיך להתבצר בעמדתו מתחת לשולחן, כשהוא צווח בקול רם: "אצלי בבית אני בעל-הבית, ואני אצא מתחת השולחן מתי שאני אחליט!"...

לפני קרוב לעשרים שנה, כאשר הקמנו את ארגון הרבנים 'פיקוח נפש' נגד נסיגות משטחי ארץ הקודש, נפגשנו עם ידיד קרוב לרבנים, בעל עבר מפואר בצה"ל ובקהילת המודיעין. למרות הכבוד שהוא רוחש לתורה ולרבנים, בנושא זה התבטא בזלזול כלפי פסק-הדין הרבני. "אתם הרבנים, אינכם מודעים לכוחו של צה"ל. אנחנו חזקים!", אמר בביטחון 'צברי' אופייני תוך טפיחה על השולחן. "אין שום בעיה לתת להם את רמאללה ועזה וכל מה שהם רוצים. ברגע שהם רק יעיזו להרים ראש ולפגוע בביטחוננו, נרים כמה מטוסים לאוויר ו'נגמור' אותם בתוך שעה".

"תסמכו על צה"ל!"

בתגובות אלו נתקלנו במקרים רבים בהם הסברנו את עמדת ההלכה המפורסמת, בשלחן-ערוך סימן שכ"ט, שכל  נסיגה הינה 'פיקוח נפש' משום ש"משם תהא הארץ נוחה ליכבש בפניהם": "צה"ל חזק ומוכן לכל תרחיש", "ההלכה בנושא זה היא 'גלותית' ופחדנית", ובעיקר "שהרבנים יתעסקו בנושאים שלהם וישאירו את שאלות הביטחון לממשלה". לכולנו זכורה הכרזתו של רבין ש"לעולם לא תעוף אף קטיושה לאשקלון". "עצתי לכם", כתב לנו שר מפורסם בשנות ה-90, "שתסמכו על חיילנו הגיבורים העומדים על המשמר, ותפסיקו להפחיד את העם".

האקסיומה הזו, כאילו מתנגדי ה'שלום' הם 'חששנים מידי' ורואי-שחורות, ולעומתם התומכים בתהליך הנסיגה "בטוחים בכוחו של צה"ל", הוצגה פעמים כה רבות בתקשורת ובנאומי הפוליטיקאים, וחלחלה כל-כך בשיח הציבורי, עד שגם 'אנשי ארץ ישראל השלימה' החלו להאמין בה. זכורני מכתב שקיבלנו מרב חשוב מיישובי יש"ע, שכתב שאיננו יכול להסכים עם אזהרותינו שנסיגה תביא ל"פיקוח נפש למיליוני יהודים" – "היכן הביטחון בצור ישראל? בחוסנם של חיילי צבא ישראל?"

גם כאשר טענה נבובה זו התרוקנה מכל תוכן, המשיכו אנשי השמאל לנופף בה בכל עת-מצוא, בכל סוגיה ביטחונית שעמדה על הפרק. גם מול אוטובוסים מתפוצצים, מאות פצמרי"ם, חטיפות חיילים ורצח של משפחות שלימות, הי"ד, המשיכו אותם "מאמינים" בהצהרותיהם ה'ביטחוניסטיות': "צה"ל חזק ויידע להלחם במחבלים בכל מקום". לפי הגיון עוועים זה מסרה ממשלת ישראל אלפי כלי נשק ל'שוטרי' הרשות הפלשתינית, כי "מה כבר יוכלו לעשות כמה קלצ'ניקובים מול הF  -16 שלנו?". גם את פשע הגירוש וההתנתקות נימקו באמירה ש"כך צה"ל יוכל להגן טוב יותר על יישובי הדרום", תוך התעלמות מכך שמעניקים למחבלים עמדות-ירי שמהם יפגיזו גם את ערי המרכז.

לאחד משיאי האוויליות  שב"אמונה בכוח צה"ל" הגיעה התקשורת ועושי-דברה בפרשת גלעד שליט. בקמפיין שטיפת-מוחות עצום, חזרו שוב ושוב אותם תועמלנים על הטענה: "צה"ל מספיק חזק כדי לשמור עלינו מהמחבלים שישתחררו מהכלא". האבסורד זעק לשמים. אם הצבא והמודיעין המפואר איננו מסוגל למצוא את מיקומו הקבוע של חייל אחד בתוך עזה – כיצד יצליח לשמור צעדיהם של אלף מחבלים מיומנים המפוזרים הן בגדה המערבית והן המזרחית ובמקומות רבים נוספים?!

אומץ של אמונה

אלא שהצביעות והשקר המסתתרים מאחורי ה'אומץ הישראלי', וה'בטחון בצה"ל' נחשפים בקלות. בימים אלו מתגלים ה'אמיצים' כאותו "בעל אמיץ" שמפגין כוחו בהתבצרות מתחת לשולחן...

בכל כלי התקשורת ניתן לשמוע את כל אותם שוחרי נסיגות וויתורים, מזדעקים מרה כנגד הרעיון לתקוף את אותם הזוממים להשמיד את עם ישראל (היל"ת). "זהו טירוף וחוסר-אחריות", הם צווחים בכל הזדמנות, "מכניסים את ישראל להרפתקה מסוכנת!" פתאום כבר מותר להגיד שצה"ל איננו "כל-יכול", ואין לנו סיבה לסמוך על מפקדיו. עד כדי כך מסופקים הם בכוחו של הצבא, שהם מבכרים לחיות תחת איום יומיומי של נשק גרעיני (היל"ת), מאשר להסתכן בעימות צבאי עם אחת ממדינות האויב. מסתבר שכל ההצהרות הפומפוזיות על הביטחון בצה"ל, לא היו אלא האומץ שלא "לצאת מתחת לשלחן", אבל למפגש עם המטאטא אין הם מעיזים להגיע...

מיותר לומר, שאין בכך כל חדש: מאחורי הדיבורים על "צה"ל חזק" עומדים פחדנות וחוסר–אמונה. לעומתם, תורת ישראל איננה "פחדנית". אנו מאמינים באמונה שלימה שארץ ישראל היא "ארץ אשר עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה"; שלכל חייל העוסק באמת בהגנת תושבי ארץ ישראל ישנה סייעתא-דשמיא וניסים גלויים – "ורדפו מכם חמישה מאה, ומאה רבבה ירדפו". דווקא משום כך קובעת תורת ישראל שיש לעמוד בתוקף על שמירת ארץ ישראל ויושביה מבלי לוותר כמלוא הנימה, ללא כל חשש מאיומי אויבינו, כמו גם איומי 'ידידינו הטובים' באו"ם ובעולם.

הדבר היחיד שיכול לגרום חלילה לחולשת עם ישראל, ולהרמת קרן אויביהם, הוא כאשר עם ישראל 'מחליש' את עצמו בוויתורים ונסיגות, בהבעת כניעה ותבוסתנות ובהפקדת בטחונו בידי זרים. "שמשם" – מאותו פתח של חולשה – "תהא הארץ נוחה ליכבש בפניהם". לעומת זאת כאשר עומדים בתוקף ובגאון-יעקב, ושולחים את כוחות הביטחון "לצאת עליהן בכלי זיין" (כפי שנפסק בהלכה), זוכים ל"וישבתם בטח בארצכם".