מאת הרב יוסף גערליצקי

כדי להתחיל לנצח – צריך להפסיק להיכנע

אנשים נשים וטף נאלצים להסתגר באימה בבתיהם מפחד האויב, כאילו חזרנו לימי הפוגרומים בעיירה היהודית שלפני מאתיים שנה, והצבא המהולל עומד חסר-אונים / מה קרה לו לצה"ל? הזהו הצבא שבעבר הגן בהצלחה מרובה על כל גבולות ישראל מפני כל צבאות ערב העצומים? / משך עשרים שנה עומדים הרבנים וזועקים מעל כל במה אפשרית את דעת ההלכה שוב ושוב, אך ממשלות ישראל לדורותיהן, מימין ומשמאל, ממשיכות על-פי אותה תפיסה מסוכנת / כל עוד לא ייעשה שינוי יסודי בכל התפיסה ועוד לא הוכרזו מהלכי הויתורים של ישראל כשגיאות היסטוריות נוראות – אין כל סיכוי להתחיל במהלך מתקן של הגנה אמיתית על תושבי ישראל ומיגור אויביה

מידי כמה חודשים, כאשר מתחדשת שוב ההפגזה על דרום ארץ-הקודש וגל של מאות טילים נוחתים על יישובי ישראל, עולה יחד עימו שוב אותה התמיהה והפליאה:

מה קרה לו לצה"ל? הזהו הצבא שבעבר הגן בהצלחה מרובה על כל גבולות ישראל מפני כל צבאות ערב העצומים? היכן הוא הצבא שפרשנים בכל העולם מתווכחים ביניהם אם יכול הוא להשמיד את כל מחצית יכולתה הצבאית של אירן בגיחה אוירית אחת או גם את רובה? הכיצד זה אינו מסוגל כבר למעלה מעשור שנים לספק את ההגנה הבסיסית ביותר למיליון אזרחים כנגד כמה ארגוני טרור קטנים?

משפחות שלמות נאלצות להסתתר עם ילדיהן ימים ארוכים מפחד האויב, מסתגרות באימה בבתיהם, כאילו חזרנו לימי הפוגרומים בעיירה היהודית שלפני מאתיים שנה; והצבא המהולל עומד חסר-אונים, כשכל שנותר לו הוא רק להמר אם הטיל הבא יהיה מה-50% שהמערכת הטכנולוגית תצליח ליירט, או מה-50% שלא...

כל הויכוח הציבורי מתמקד רק גובה הפיצויים שתשלם הממשלה לנפגעי הטילים, אך את עצם העובדה ששליש משטח ישראל נמצא בסיכון מתמיד כבר קיבלה הממשלה כגזירה שאין רשות להרהר אחריה. "אין פיתרון צבאי למצב", חוזרים ואומרים לנו; לשם מה שופכים מידי שנה מאות מיליארדים לתקציב הביטחון אם לא כדי לספק 'פתרונות צבאיים' שיאפשרו בטחון מינימאלי לתושבי ישראל?

כבר אי-אפשר להשתמש בתירוץ של "אף צבא לא יכול לנצח לוחמת גרילה" – זוהי איננה מלחמת גרילה, מדובר בירי שיטתי וגלוי ובפעילות מלחמתית סדירה וברורה, משטח אויב מוגדר ומסומן. אך ממשלה ישראל ומפקדי צבאה עומדים שוב ושוב נבוכים, ושולחים בחשאי 'מתווכים' ונציגים דיפלומטיים להתחנן לפני הרוצחים שיסכימו ל'רגיעה' זמנית נוספת..

השאלה טובה, אך התשובה היא פשוטה:

תורת ישראל מלמדת, כי לפני תחילת כל עשייה נכונה ומתקנת, צריכה לבוא קודם התנערות מוחלטת וחרטה גמורה על הטעות שהיתה לפניה. לפני כל "ועשה טוב" צריך להיות ה"סור מרע". בלתי ניתן לרחוץ וללבוש כסות חדשה, כאשר עדיין יושבים עמוק בתוך הבוץ. התחלת התיקון וההתגברות היא תמיד בשינוי תפיסתי ומחשבתי מוחלט, המכיר ומפנים, ואף אומר גלויות בפרהסיא כי "הדרך בה הלכתי עד כה היא טעות גמורה, רעה ומסוכנת, ולעולם לא ארצה בה עוד" – רק אז ניתן להתחיל את הדרך החדשה.

התקופה הנוכחית סיפקה לממשלת ישראל סיבות רבות והזדמנויות טובות להכיר ולהודות בטעויות הנוראות שביצעה בעשרים השנים האחרונות, ובעיקר בטעות הגדולה של התפיסה המערכתית הכוללת, הרואה במו"מ על שטחי ישראל סוג של 'פתרון' ודרך להשגת שלום ובטחון.

כבר בשלהי שנת תשנ"ב, כאשר כותרות עיתוני ישראל בישרו בשמחה גדולה ש"סוף סוף יש מו"מ מתקדם עם סוריה להשגת שלום", וארגוני ימין עוד התלבטו אם להדגיש את תרומתה של רמת-הגולן לייצור היין בישראל או להתמקד בהסברת חשיבותם האסטרטגית של מאגרי המים; כבר אז פתחו קונגרס רבני 'פיקוח נפש' בקמפיינים שהזהירו בצורה הפשוטה ביותר את אזהרת ההלכה – כל מסירה של כל שטח שהוא לידי נכרים היא סכנת נפשות המונית. הקמפיין נמשך והתגבר מול כל מו"מ והצעות להסכם, מימי מדריד ואוסלו ועד עתה.

משך עשרים שנה עומדים הרבנים וזועקים מעל כל במה אפשרית את דעת ההלכה שוב ושוב, אך ממשלות ישראל לדורותיהן, מימין ומשמאל, ממשיכות על-פי אותה תפיסה מסוכנת, כאשר כל הספק הוא אם לתת 80% או 90% מהשטח, להסתפק ב'ערבות בטחונית' כזו או אחרת, אך העיקרון הוא תמיד אותו עיקרון מעוות: נוותר על שטח מסוים ובכך נשיג שלום, או 'הסדר', וכיום כבר מסתפקים רק ב'רגיעה'...

הלוא בכל מדינה מתוקנת, לאור המהפכות המתרחשות כיום בעולם הערבי, היתה קמה זעקה גדולה ומוקמות ועדות חקירה ממלכתיות: מי הם אלו שרצו להפקיר את גורל ישראל ולמסור את רמת הגולן בידי אותו רודן צמא-דם הטובח אפילו בבני-עמו? הכיצד זה מנסים משך שנים להחתים את ישראל על הסכמים גורליים עם מנהיגים שמעמדם מעורער ואינם שולטים בצבאם שלהם? איך הפכו את הגבול הדרומי של ישראל ומקורות האנרגיה לבני-ערובה בידי כנופיות הטרור השולטות בסיני? הכיצד זה עדיין מכהנים בתפקידים רמי-דרג אותם אלו שבמו-ידיהם מסרו לידי הרוצחים בעזה את גוש קטיף שמהן מופגזים ישובי הדרום?

אך טבעי היה שממשלת ישראל תפרסם הצהרה ברורה שאינה משתמעת לשתי פנים: "לאור ההתפתחויות הדרמטיות וגל שפיכות הדמים באיזור, ובעיקר לאור התוצאות ההרסניות של כל נסיגות ישראל עד עתה, מכירה ישראל בצדקת ההלכה היהודית, הקובעת כי כל מו"מ על נסיגה מביא אך ורק לשפיכות דמים ולערעור הבטחון, ומעתה לא יתקיים כל מו"מ כזה לעולם עם אף גורם שהוא. ישראל תסמוך אך ורק על כוחה הצבאי בשמירה על גבולותיה ובטחונם".

מדוע שורות אלו נראות כה דימיוניות? מדוע ברור לכולנו כי הצהרה כזו לא תפורסם, אף שאין הגיוני מכך במצב הנוכחי? פשוט, משום שהתפיסה המעוותת מאז ימי אוסלו כלל לא השתנתה. היא נשארה וטבועה עמוק בתוך החשיבה המערכתית בממשלה ובצה"ל. הממשלה מתעקשת לאטום אוזניה לזעקת הרבנים וההלכה, שהפכה היום לזעקת כלל-ישראל.

אכן כאמור, כל עוד לא ייעשה אותו שינוי יסודי בכל התפיסה, כל עוד לא הוכרזו הצהרות ומהלכי הויתורים של ישראל כשגיאות היסטוריות נוראות – אין כל סיכוי להתחיל במהלך מתקן של הגנה אמיתית על תושבי ישראל ומיגור אויביה. עד אשר לא תכה ממשלת ישראל 'על-חטא' בפומבי מ"אשמנו בגדנו" עד ל"תעינו תעתענו", ותצהיר רשמית כי היא היא האחראית להסתבכות הביטחונית של ישראל – לא תיתכן כל פעולה צבאית חיובית של חיזוק והגנת גבולותיה. אין אפשרות להרתיע ולנצח את האויב כאשר הוא יודע שבסופו של דבר ישראל רק מחכה להזדמנות להיכנע שוב ללחץ ולסגת משטח נוסף, חלילה.

'פיקוח נפש' בקריאה לחסידי חב"ד

קרא עוד ...

קונגרס הרבנים בקמפיין מודעות ענק

קונגרס הרבנים "פיקוח נפש" פרסם מודעות ענק, בשם תורת ישראל, בשם קדושת החיים, בשם ההיגיון, ובשם דמם של אלפי יהודים שעלול להישפך חלילה בעקבות מהלכים מסוכנים אלו: לעצור את ראש הממשלה!

קרא עוד.....

פחדנות אמיצה

הרב אברהם ש. לוין

מזכ"ל קונגרס הרבנים 'פיקוח נפש'

 הבדיחה היהודית מספרת על בעל המתחבא מתחת לשולחן בביתו מאימת אשתו הרודפת אחריו ומטאטא בידה. "צא משם כבר, מוג-לב שכמוך", צועקת האישה, אך הבעל האומלל ממשיך להתבצר בעמדתו מתחת לשולחן, כשהוא צווח בקול רם: "אצלי בבית אני בעל-הבית, ואני אצא מתחת השולחן מתי שאני אחליט!"...

לפני קרוב לעשרים שנה, כאשר הקמנו את ארגון הרבנים 'פיקוח נפש' נגד נסיגות משטחי ארץ הקודש, נפגשנו עם ידיד קרוב לרבנים, בעל עבר מפואר בצה"ל ובקהילת המודיעין. למרות הכבוד שהוא רוחש לתורה ולרבנים, בנושא זה התבטא בזלזול כלפי פסק-הדין הרבני. "אתם הרבנים, אינכם מודעים לכוחו של צה"ל. אנחנו חזקים!", אמר בביטחון 'צברי' אופייני תוך טפיחה על השולחן. "אין שום בעיה לתת להם את רמאללה ועזה וכל מה שהם רוצים. ברגע שהם רק יעיזו להרים ראש ולפגוע בביטחוננו, נרים כמה מטוסים לאוויר ו'נגמור' אותם בתוך שעה".

"תסמכו על צה"ל!"

בתגובות אלו נתקלנו במקרים רבים בהם הסברנו את עמדת ההלכה המפורסמת, בשלחן-ערוך סימן שכ"ט, שכל  נסיגה הינה 'פיקוח נפש' משום ש"משם תהא הארץ נוחה ליכבש בפניהם": "צה"ל חזק ומוכן לכל תרחיש", "ההלכה בנושא זה היא 'גלותית' ופחדנית", ובעיקר "שהרבנים יתעסקו בנושאים שלהם וישאירו את שאלות הביטחון לממשלה". לכולנו זכורה הכרזתו של רבין ש"לעולם לא תעוף אף קטיושה לאשקלון". "עצתי לכם", כתב לנו שר מפורסם בשנות ה-90, "שתסמכו על חיילנו הגיבורים העומדים על המשמר, ותפסיקו להפחיד את העם".

האקסיומה הזו, כאילו מתנגדי ה'שלום' הם 'חששנים מידי' ורואי-שחורות, ולעומתם התומכים בתהליך הנסיגה "בטוחים בכוחו של צה"ל", הוצגה פעמים כה רבות בתקשורת ובנאומי הפוליטיקאים, וחלחלה כל-כך בשיח הציבורי, עד שגם 'אנשי ארץ ישראל השלימה' החלו להאמין בה. זכורני מכתב שקיבלנו מרב חשוב מיישובי יש"ע, שכתב שאיננו יכול להסכים עם אזהרותינו שנסיגה תביא ל"פיקוח נפש למיליוני יהודים" – "היכן הביטחון בצור ישראל? בחוסנם של חיילי צבא ישראל?"

גם כאשר טענה נבובה זו התרוקנה מכל תוכן, המשיכו אנשי השמאל לנופף בה בכל עת-מצוא, בכל סוגיה ביטחונית שעמדה על הפרק. גם מול אוטובוסים מתפוצצים, מאות פצמרי"ם, חטיפות חיילים ורצח של משפחות שלימות, הי"ד, המשיכו אותם "מאמינים" בהצהרותיהם ה'ביטחוניסטיות': "צה"ל חזק ויידע להלחם במחבלים בכל מקום". לפי הגיון עוועים זה מסרה ממשלת ישראל אלפי כלי נשק ל'שוטרי' הרשות הפלשתינית, כי "מה כבר יוכלו לעשות כמה קלצ'ניקובים מול הF  -16 שלנו?". גם את פשע הגירוש וההתנתקות נימקו באמירה ש"כך צה"ל יוכל להגן טוב יותר על יישובי הדרום", תוך התעלמות מכך שמעניקים למחבלים עמדות-ירי שמהם יפגיזו גם את ערי המרכז.

לאחד משיאי האוויליות  שב"אמונה בכוח צה"ל" הגיעה התקשורת ועושי-דברה בפרשת גלעד שליט. בקמפיין שטיפת-מוחות עצום, חזרו שוב ושוב אותם תועמלנים על הטענה: "צה"ל מספיק חזק כדי לשמור עלינו מהמחבלים שישתחררו מהכלא". האבסורד זעק לשמים. אם הצבא והמודיעין המפואר איננו מסוגל למצוא את מיקומו הקבוע של חייל אחד בתוך עזה – כיצד יצליח לשמור צעדיהם של אלף מחבלים מיומנים המפוזרים הן בגדה המערבית והן המזרחית ובמקומות רבים נוספים?!

אומץ של אמונה

אלא שהצביעות והשקר המסתתרים מאחורי ה'אומץ הישראלי', וה'בטחון בצה"ל' נחשפים בקלות. בימים אלו מתגלים ה'אמיצים' כאותו "בעל אמיץ" שמפגין כוחו בהתבצרות מתחת לשולחן...

בכל כלי התקשורת ניתן לשמוע את כל אותם שוחרי נסיגות וויתורים, מזדעקים מרה כנגד הרעיון לתקוף את אותם הזוממים להשמיד את עם ישראל (היל"ת). "זהו טירוף וחוסר-אחריות", הם צווחים בכל הזדמנות, "מכניסים את ישראל להרפתקה מסוכנת!" פתאום כבר מותר להגיד שצה"ל איננו "כל-יכול", ואין לנו סיבה לסמוך על מפקדיו. עד כדי כך מסופקים הם בכוחו של הצבא, שהם מבכרים לחיות תחת איום יומיומי של נשק גרעיני (היל"ת), מאשר להסתכן בעימות צבאי עם אחת ממדינות האויב. מסתבר שכל ההצהרות הפומפוזיות על הביטחון בצה"ל, לא היו אלא האומץ שלא "לצאת מתחת לשלחן", אבל למפגש עם המטאטא אין הם מעיזים להגיע...

מיותר לומר, שאין בכך כל חדש: מאחורי הדיבורים על "צה"ל חזק" עומדים פחדנות וחוסר–אמונה. לעומתם, תורת ישראל איננה "פחדנית". אנו מאמינים באמונה שלימה שארץ ישראל היא "ארץ אשר עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה"; שלכל חייל העוסק באמת בהגנת תושבי ארץ ישראל ישנה סייעתא-דשמיא וניסים גלויים – "ורדפו מכם חמישה מאה, ומאה רבבה ירדפו". דווקא משום כך קובעת תורת ישראל שיש לעמוד בתוקף על שמירת ארץ ישראל ויושביה מבלי לוותר כמלוא הנימה, ללא כל חשש מאיומי אויבינו, כמו גם איומי 'ידידינו הטובים' באו"ם ובעולם.

הדבר היחיד שיכול לגרום חלילה לחולשת עם ישראל, ולהרמת קרן אויביהם, הוא כאשר עם ישראל 'מחליש' את עצמו בוויתורים ונסיגות, בהבעת כניעה ותבוסתנות ובהפקדת בטחונו בידי זרים. "שמשם" – מאותו פתח של חולשה – "תהא הארץ נוחה ליכבש בפניהם". לעומת זאת כאשר עומדים בתוקף ובגאון-יעקב, ושולחים את כוחות הביטחון "לצאת עליהן בכלי זיין" (כפי שנפסק בהלכה), זוכים ל"וישבתם בטח בארצכם".